פסק-דין בתיק ת"א 1313-09

פסק דין זה ניתן בהעדר כתב הגנה.

ביום 5.3.09 הוגשה התביעה דנן לבית משפט השלום בכותרת: "תביעה ניגררת להרשעה בפלילים". התביעה הוגשה בעקבות הרשעת הנתבע ביום 10.9.08 בת.פ.ח. 1024/07 לאחר שהודה בביצוע עבירה של מעשה מגונה בנסיבות אינוס, במסגרת הסדר טיעון. 

בכתב התביעה נטען כי התובעת היא אזרחית הודו, ילידת 1978, שהגיעה לארץ בשנת 2006 לעבוד בענף הסיעוד.

לטענת התובעת, במהלך חודש פברואר 2007 יצר עמה הנתבע קשר והציע לה עבודה לטפל באמו הזקוקה לעזרה סיעודית; ביום 24.2.07 בשעות הערב הסיע הנתבע את התובעת לביתו הכין לה תה שבו מהל סם מרדים ולאחר שהתובעת שתתה את התה והכרתה התערפלה, אנס אותה הנתבע.

אלה הטענות העובדתיות בכתב התביעה.

מאחר שמדובר בתביעה אזרחית הנגררת לפלילים הרי שבהתאם לסעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 על התביעה האזרחית להיות מוגשת "...בשל העובדות המהוות את העבירה בה הורשע...", והעובדות בכתב התביעה צריכות להתבסס על העובדות המהוות את העבירה בה הורשע הנתבע בהליך הפלילי.

במקרה דנן, הטענות בכתב התביעה נסמכות על עובדות כתב האישום המקורי שהוגש נגד הנתבע, ולא על עובדות כתב האישום המתוקן שהיו בסיס להרשעתו במסגרת הסדר טיעון כפי נדרש לפי סעיף 77 לחוק בתי המשפט.

נוכח האמור, יש לבחון את כתב התביעה על יסוד הטענות העובדתיות שבכתב האישום המתוקן, בגינו הורשע הנתבע במעשה מגונה בנסיבות אינוס.

לפי עובדות כתב האישום המתוקן הסיע הנתבע ביום 24.2.07 את התובעת ברכבו והביאה לבית אמו, שם הכין לה כוס תה בו מהל חומר מרדים וכשחשה התובעת סחרחורת ועייפות, ניצל הנתבע את מצבה, שכב עליה כשהוא עירום בחלק גופו התחתון, וחיכך בכוח את איבר מינו באיבר מינה עד שהגיע לסיפוק.

כתב התביעה הומצא לנתבע על-ידי שב"ס, לפי אישורו, והנתבע אף הגיש ביום 10.4.09 בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה, אך על אף החלטות בית המשפט מיום 13.8.09 ומיום 13.10.09, לא הוגש כתב הגנה בתיק עד היום, ממילא במועד שנקבע לכך בתקנות.

בעקבות עתירת התובעת למתן פסק דין בהעדר הגנה, קבעתי בהחלטה מיום 8.11.10 כי התובעת אכן זכאית לפסק דין נגד הנתבע.

בהחלטתי מיום 29.12.10 ראיתי להפנות את תשומת לב התובעת כי לא צורפה חוות דעת מומחה רפואי לתובענה. אמנם התובעת הגישה עם כתב התביעה בקשה למינוי מומחה רפואי אלא שמדובר בתביעה לנזקי גוף שנטען כי נגרמו למבקשת כתוצאה מהמעשים הפליליים בהם הורשע הנתבע בתיק הפלילי, וסברתי, כפי שגם כתבתי בהחלטה כי בהעדר חוות דעת רפואית מתאימה אין באפשרות בית המשפט לקבוע את שיעור הנזק שנגרם לתובעת כאשר מדובר בנזק מיוחד ובנזק כללי. כך ראיתי לציין בהחלטה מיום 29.12.10, כי הפיצויים להם עותרת התובעת בכתב התביעה "...נגזרים מהיקף הנזק הרפואי המוכח ובהעדר חוות דעת רפואית לא אוכל לדעת מה הנזק הרפואי שנגרם לתובעת" (עמ' 1 להחלטה). עוד ציינתי בהחלטה כי התובעת אמנם ציינה בכתב התביעה את סכום הפיצוי המבוקש על-ידה תחת כל רכיב נזק [אובדן שכר; עזרת צד ג'; טיפולים רפואיים; נסיעות, וכד'] אך משלא פורט בכתב התביעה הבסיס לחישוב הפיצוי ברכיבי הנזק השונים בהעדר חוות דעת רפואית כאמור, ממילא לא ניתן לקבוע את שיעור נזקיה הנטענים של התובעת.

לפיכך הוריתי לתובעת להוכיח את נזקיה בהתאם לתקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

ביום 21.2.11 עתרה התובעת ליתן פסק דין על יסוד החומר המצוי בכתב התביעה, בהעדר חוות דעת רפואית. בהחלטתי מאותו יום ציינתי כי "אם התובעת מסתפקת בהוכחת טענותיה ללא חוות דעת רפואית כמתחייב על פי דין, יכולה להגיש תצהיר עדות ראשית ואראה לתת פסק דין בהעדר שיתייחס לראשי הנזק הרלבנטיים בהעדר הוכחת ענין שברפואה".

התובעת הגישה תצהיר ועל בסיס התצהיר והרשעת הנתבע בתיק הפלילי ניתן פסק דין זה בהעדר הגנה.

לאחר שקראתי את כתב האישום המתוקן, נתתי דעתי לסוג העבירה בה הורשע הנתבע, קראתי את כתב התביעה והתצהיר, הבאתי בשיקולי את המעשה החמור בו הורשע הנתבע, את אופן התנהלותו כלפי התובעת, קראתי בקפדנות את טענות התובעת בכתב התביעה ואת דבריה בתצהיר שמתי לב למצב התובעת כמתואר בתצהיר, והנזקים שארעו לה בעקבות מעשי הנתבע כך מצאתי אמירות כמו "...נהרסו חיי התובעת..." (סעיף 4 לכתב התביעה); "...הורע מצבה הנפשי של התובעת..." (שם) וכי בעלה (בהודו) מאשים אותה באחריות למעשה ואף איים כי ירצח אותה אם תשוב להודו.

מאידך הבאתי בחשבון כי בתיק לא מצויה חוות דעת רפואית ולפיכך אין באפשרות התובעת להוכיח עניין שברפואה, וברור ראשי הנזק והקפם נגזרים מנזקים מוכחים על ידי חוות דעת רפואית ובהעדרם לא הוכח ענין שברפואה כנטען והיקף הנזק הנטען כמו גם שיעורו יקבעו בהתאם- קרי, ללא חוות דעת רפואית. להוסיף לכך כי התובעת לא צרפה אסמכתאות שמהן ניתן יהיה ללמוד על הנטען בכתב התביעה אודות הנזקים שנגרמו לה.

על יסוד האמור, ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, את העדר חוות דעת רפואית, את עובדות כתב האישום המתוקן, את ההרשעה בהליך הפלילי, את חוסר האסמכתאות, ראיתי לחייב את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בגין ראש נזק של כאב וסבל בסך של 150,000 ש"ח.

אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח, ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח כולל מע"מ.